פרק 1 - הימים שלפני המסך: כש-COBOL פגשה את כרטיסי הניקוב והולידה את המחשוב האצוותי
בוקר אחד, בשנת 1964, צעדתי בפעם הראשונה אל “חדר המכונות” בבנק המרכזי. ריח האוזון והחום שהקרינו המחשבים העצומים הלמו בי. שורות-שורות של ארונות מתכת מהבהבים, רעש בלתי פוסק של כונני קלטות מסתובבים ומדפסות רועשות – זה היה המקדש של המחשוב. שם, בין המכונות שנקראו אז IBM System/360, התחיל המסע שלי כמתכנת COBOL, בעידן שבו מסכים היו מדע בדיוני.
באותם ימים, לא הייתה לנו אינטראקציה ישירה עם המחשב. התקשורת שלנו הייתה חד-סטרית: כרטיסי ניקוב. כל שורה של קוד COBOL, כל הוראה, כל נתון – עברו דרך המנקבת. היינו כותבים את הקוד שלנו ביד על גבי טפסים מיוחדים עם 80 עמודות. כל עמודה ייצגה תו, וכל כרטיס ייצג שורה. את הטפסים האלה היינו מוסרים ל"מנקבת" – אישה שישבה שעות ארוכות וניקבה חורים קטנים בכרטיסים, שהפכו אחר כך לשפת המחשב.
אמנות המחשוב האצוותי: סבלנות, דיוק ודמיוּן
השיטה הזו נקראה “מחשוב אצוותי” (Batch Processing). זה אומר שלא קיבלתם משוב מיידי. היינו מגישים ערימות של כרטיסים – ערימה אחת לקוד התוכנה, ערימה נוספת לנתוני הקלט. את הערימות האלה היה מפעיל המחשב מריץ בזמנים קבועים. יכולת לחכות שעות, ולפעמים אפילו לילה שלם, עד שהיית מקבל בחזרה ערימה נוספת של כרטיסים, או גרוע מזה – דוח שגיאות מודפס.
דמיינו את זה: שגיאה אחת קטנה, פסיק חסר, רווח מיותר, וכל העבודה הלכה לפח. הייתם צריכים לפענח את ה"דאמפ" המודפס – ערימה של מספרים ואותיות שייצגה את מצב המחשב ברגע הקריסה – ולנסות לאתר את הבאג. ואז? חוזרים למנקבת עם תיקונים, ומחכים לתור הבא להרצה. זה דרש סבלנות עילאית, דיוק אבסולוטי, ויכולת לדמיין את הקוד רץ בראש לפני שבכלל ראית אותו על נייר.
למרות האתגרים, COBOL שינתה את העולם העסקי. היא איפשרה לבנקים לעבד אלפי טרנזקציות ביום, לחברות ביטוח לנהל מיליוני פוליסות, ולממשלות לנהל נתונים בקנה מידה שלא היה אפשרי קודם לכן. הרגשנו שאנחנו בונים משהו חדש ומשמעותי, פותרים בעיות אמיתיות עם כלי מהפכני. זו הייתה עבודת נמלים, אבל התוצאה הייתה מהפכה שקטה.
