מדוע היה ריח של אוזון בחדרי המחשב בשנות ה-60?
אם הייתם נכנסים לחדר מחשב בשנות ה-60, הדבר הראשון שהיה מכה בכם אחרי החום והרעש, זה הריח הייחודי. ריח “מתכתי” או “של ברק” באוויר. הריח הזה הוא למעשה של גז אוזון (O₃), והוא סימן מובהק לטכנולוגיה של אותה תקופה.
אוזון: גז שנוצר באנרגיה גבוהה
אוזון הוא מולקולה של חמצן המורכבת משלושה אטומים במקום שניים (O₂). הוא נוצר באופן טבעי בסביבה כאשר חמצן רגיל נחשף לאנרגיה גבוהה מאוד, כמו בברקים במהלך סופת רעמים. בחדרי המחשב, מקור האנרגיה היה הציוד החשמלי הכבד: קשתות חשמליות ופריקה חשמלית (Corona Discharge): מחשבי המיינפריים הישנים ורכיבים רבים בהם פעלו במתחים חשמליים גבוהים במיוחד. במקומות שבהם היו מגעים חשמליים, ממסרים, מפסקים או אזורים עם הפרדה חשמלית, נוצרו גיצים קטנים ופריקות חשמליות (דמויות “קורונה”). האנרגיה מהגיצים הללו פירקה מולקולות חמצן רגיל באוויר, ואז אטומי החמצן התחברו מחדש כדי ליצור אוזון.
- מנועים חשמליים ומברשות פחם: ציוד רב בחדר המ"חשב – כמו מאווררי קירור ענקיים, מנועים של כונני סרטים מגנטיים, ומדפסות שורה – הכיל מנועים חשמליים עם מברשות פחם. מברשות אלו העבירו זרם חשמלי לחלקי המנוע המסתובבים, והחיכוך והגיצים שנוצרו במגע יצרו פריקה חשמלית קטנה נוספת וייצור אוזון.
- מכונות כרטיסי ניקוב וממיינים: גם מכונות אלו, שהיו חלק בלתי נפרד מזרימת העבודה (זוכרים את המנקבות?), פעלו באמצעות רכיבים חשמליים רבים ומהירים שתרמו לפליטת האוזון.
למה הריח היה כל כך בולט?
הריח של אוזון חזק מאוד, וניתן להבחין בו גם בריכוזים נמוכים יחסית. כשמחברים את זה לכמות העצומה של ציוד חשמלי שפעל בו-זמנית בחדרים סגורים (גם אם ממוזגים היטב), מקבלים סביבה שבה ריח האוזון היה בלתי נמנע ומורגש. הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחוויה של מי שעבד עם מחשבים באותם ימים, סוג של “ניחוח היי-טק” שהיום נשמע כמו מדע בדיוני. ככל שהטכנולוגיה התפתחה והפכה ליעילה יותר ופחות “מגעי-פחם”, כך הריח הזה הלך ונעלם מחדרי המחשב המודרניים.