בעידן שלפני המסכים והתקשורת הישירה עם המחשב, עבודת הבנק מול הלקוחות הייתה שונה מהותית ממה שאנו מכירים כיום. המחשבים, למרות עוצמתם, היו “קופסאות שחורות” שפעלו מאחורי הקלעים, והאינטראקציה עם הלקוח הייתה מתווכת כולה על ידי נייר ותהליכים ידניים.
כל פעילות של לקוח בסניף הבנק הייתה מתחילה ונגמרת בנייר:
במהלך היום, כל הטפסים הללו היו נאספים בסניף. בסוף יום העבודה, או בשעות קבועות, הם היו נשלחים למרכז המחשבים הראשי של הבנק (לרוב באמצעות שליחים ייעודיים או דואר פנימי מאובטח).
במרכז המחשבים, צוות המנקבות היה נכנס לפעולה. כל טופס היה עובר תהליך של ניקוב כרטיסים. כל שדה מידע רלוונטי (מספר חשבון, סוג פעולה, סכום, תאריך) נוקב לכרטיס נתונים ייעודי. לדוגמה, הפקדה של 1,000 ש"ח לחשבון מספר 123456 בתאריך 07/07/1965 הייתה מתורגמת לסדרה של חורים על כרטיס אחד או יותר. ערימות של כרטיסי נתונים אלו היו מוכנות להרצת ה-"Batch" הלילית.
לאחר שהנתונים נוקבו והוכנו, תוכנות ה-COBOL במחשב המרכזי היו מתחילות לעבוד:
דפי החשבון המודפסים היו הדרך העיקרית והכמעט בלעדית של הלקוח לדעת מה מצב חשבונו. הם נשלחו בדואר, בדרך כלל אחת לחודש או רבעון. הלקוח היה מקבל פירוט של כל הפעולות שבוצעו בחשבון בתקופה המדוברת, ואת יתרת הסיום. חשוב לזכור שהמידע בדף החשבון שיקף את המצב רק עד למועד ההדפסה (לרוב, סוף יום העבודה שלפני ההדפסה), ולא את המצב “כעת”.
למעשה, הבנקאות בעידן זה הייתה מערכת “אופליין” גדולה. הנתונים זרמו מהלקוח לבנק דרך נייר, עובדו במרוכז על ידי המחשב, והוחזרו ללקוח שוב דרך נייר, עם השהייה משמעותית. זה דרש מהלקוחות סבלנות רבה ואמון במערכת, שכן השקיפות המיידית שאנו רגילים אליה כיום פשוט לא הייתה קיימת.