המעבר מנייר לדיגיטל: איך כרטסות נייר הפכו לסרטים מגנטיים
בעידן שלפני המחשוב, בנקים, חברות ביטוח וארגוני ממשלה ניהלו את כל המידע שלהם באמצעות רישומים ידניים על נייר, כרטסות ותיקים פיזיים. כשמחשבי המיינפריים ו-COBOL נכנסו לתמונה, האתגר הגדול לא היה רק לכתוב תוכנות חדשות, אלא להעביר את כל מאגרי המידע הקיימים לפורמט דיגיטלי שהמחשב יוכל לקרוא ולעבד. התהליך הזה נקרא “הסבת נתונים” (Data Conversion או Data Migration), והוא היה קפדני, ארוך, ועתיר כוח אדם.
שלב 1: איסוף וארגון הניירת הקיימת
הכול התחיל עם הנייר. כל כרטיסיית לקוח, כל דף חשבון היסטורי, כל תיק ביטוח – נאספו ועברו תהליך מיון קפדני. במקרים רבים, היה צריך לנקות ולתקנן את הנתונים כבר בשלב זה היו אתגרים משמעותיים: לוודא שמות תואמים, כתובות מדויקות, ולפתור חוסר עקביות שנוצר ברישום ידני לאורך שנים. לעיתים קרובות, זו הייתה הפעם הראשונה שבה ארגונים נדרשו להסתכל על כלל המידע שלהם בצורה אחידה ומסודרת.
שלב 2: ניקוב כרטיסים המוני – “להפוך את הנייר לחורים”
לאחר שהנתונים אורגנו וטוהרו, הם עברו לשלב הליבה של ההסבה: ניקוב כרטיסים. צוותים ענקיים של מנקבות, שלעיתים מנו מאות נשים, ישבו שעות על גבי שעות והקלידו כל פיסת מידע מתוך הטפסים והכרטיסות הפיזיות אל תוך כרטיסי ניקוב.
- כל שדה מידע (שם לקוח, מספר חשבון, יתרה, תאריך פתיחה, כתובת וכו’) הוקלד לסדרה של כרטיסים.
- לרוב, היו שתי מנקבות מקלידות את אותם נתונים (Double Entry) ולאחר מכן משוות את התוצאות, כדי לוודא דיוק ולמנוע טעויות הקלדה. שגיאה בניקוב יכלה להשפיע על מיליוני דולרים או על מידע קריטי של אזרחים.
מכאן, ערימות של אלפי (ולעיתים מיליוני) כרטיסי ניקוב היו נוצרות. זו הייתה למעשה הייצוג הדיגיטלי הראשון של המידע.
שלב 3: העברה מכרטיסי ניקוב ל"דיסקים" (סרטים מגנטיים)
חשוב להבין ש"דיסקים" במובן של היום (כוננים קשיחים עם גישה לפי אינדקס) היו יקרים מאוד ומוגבלים בקיבולתם בשנות ה-60 המוקדמות. אמצעי האחסון העיקרי והנפוץ ביותר היה סרטים מגנטיים (Magnetic Tapes). סרטים אלו היו דומים לקלטות טייפ גדולות, ואפשרו אחסון רציף של כמויות אדירות של נתונים, אם כי הגישה אליהם הייתה סדרתית (כדי למצוא נתון מסוים, היה צריך להריץ את הסרט מההתחלה עד שמגיעים אליו).
השלב הבא היה להעביר את הנתונים מכרטיסי הניקוב לסרטים המגנטיים:
- תוכנות העברה (Card-to-Tape Programs): תוכנות COBOL פשוטות או כלי עזר מיוחדים נכתבו בדיוק למטרה זו. הן קראו את כרטיסי הניקוב, כרטיס אחר כרטיס, וכתבו את המידע ישירות על סרט מגנטי. כל רשומת לקוח שהייתה מיוצגת על ידי מספר כרטיסים, הפכה עכשיו לרשומה אחת רציפה על הסרט.
- יצירת קבצי מאסטר (Master Files): הסרטים המגנטיים שהכילו את כל המידע המוסב הפכו ל"קבצי המאסטר" של הארגון – הנתונים המרכזיים והמעודכנים ביותר. תוכנות COBOL חדשות נכתבו כדי לעבוד עם קבצי מאסטר אלה, לבצע עדכונים, לייצר דוחות, ולבצע את כל הלוגיקה העסקית.
שלב 4: בקרת איכות ובדיקות
לאחר ההסבה, התבצעו בדיקות קפדניות לוודא שהנתונים שהועברו תקינים. השוו סכומי ביניים (Control Totals) בין הרישומים הידניים לסכומים ש"המחשב" הפיק, ודגמו רשומות כדי לוודא שאין טעויות. זה היה שלב קריטי כדי לבנות אמון במערכת הממוחשבת החדשה.
תהליך זה, למרות שנשמע ארכאי היום, היה הישג טכנולוגי וארגוני כביר. הוא היה הצעד הראשון והחיוני בדרך למהפכה הדיגיטלית, והוא איפשר לארגונים לנהל את עסקיהם בקנה מידה ובדיוק שלא היה אפשרי קודם לכן.